בואו נבחן את המודל הקיים של הפצת מזון לעניים, אשר כולל הרבה אתגרים:
- זמן אספקת המזון
- חיי מדף של המזון
- אין קירור
- עלות אחסון
- עלות רכישת מוצרים והובלה
- מציאת והסמכת האנשים שזקוקים לעזרה
- הפצת המזון לאנשים אלו
- אין שינוי במצב – תלות אינסופית
מה אם נוכל לפתור את כל הבעיות הללו עם הכספים שכבר גויסו, אבל פשוט לעשות זאת בדרך חדשה שמתקנת את הבעיות מהשורש? איך?
מה אם ניקח את הכסף הזה ובמקום זאת נשתמש בו להקים חוות תרנגולות וחקלאות בבתי הספר וללמד את הילדים איך לעשות את זה? הממ... בואו נראה מה קורה:
- הילדים לומדים איך לגדל את האוכל שלהם ויכולים לעשות זאת לכל החיים.
- הם לוקחים מזון טרי הביתה כל יום עבורם ועבור כל משפחה שהם מכירים בסביבתם שזקוקה לעזרה.
- המזון מכיל יותר תזונה כיוון שהוא נלקח הביתה טרי.
- אין צורך באחסון או בקירור.
- הילדים הופכים למנגנון ההפצה ויכולים לדאוג למציאת הנזקקים.
- לאחר שהם לומדים, התלמידים יכולים לקבל ערכת התחלה לעשות את אותו הדבר בבית כך שיוכלו להאכיל את משפחותיהם במקום להיות תלויים.
- הילדים הופכים למורים למשפחה כשעוזרים למשפחה לגדל את האוכל שלהם בבית.
- יש שינוי במצב כאשר המזון הופך לשופע, חוות הופכות לשופעות, אנשים רוכשים מיומנות להאכיל את עצמם ולומדים לדאוג לקהילה בעצמם.
- הילדים לומדים מה זה אומר לעבוד קשה, לומדים יזמות, ואיך להיות עצמאיים וגאים בעבודתם.
- מודל זה ניתן להרחבה ברחבי מדינה וברחבי מדינות כיוון שהוא פועל ברמת הקהילה, ברמה האזורית, וכתוצאה מכך ברמה הלאומית.
